פסק-דין בתיק תא"מ 45204-05-11 - פסקדין

1.         תביעה בגין הפרת הסכם שכירות. ראשיתה של התביעה בכך, שהתובעת (להלן גם "המשכירה") הגישה בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא, בקשה לביצוע שטר. השטר הוא שטר בטחון על סך 50,000 ש"ח שהנתבע משך לטובתה ב- 27.11.10 (היום שבו הסתיימה תקופת השכירות החוזית) .

2.         בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה, הנתבע 1 שהה במדינת הים. לפיכך, כל ההליכים נוהלו בשמו ועבורו על ידי אחיו רמי הנתבע יחד עמו, ועל ידי חותנו, מר אילן חדיר.

            לצורך הליכים אלה, התעלמתי מכך, שהייצוג לא נעשה באמצעות יפויי כח נוטריוני כנדרש.

            הטעם לכך הוא, שהאח רמי, היה שותף להסכם השכירות. מוזר בעיני, שהוא בחר להתגונן בשם האח "הנעדר"  מיכאל, ולא בשמו שלו, כאילו  הוא עצמו לא נתבע.

3.         בהתנגדות לביצוע השטר, נטענו בשם השוכר, מיכאל, טענות שונות ומשונות, אבל הטענה המרכזית ולפיה שיק הביטחון אינו מייצג חוב ממשי - נטענה אך במובלע  ובמשתמע . מה שנטען הוא, שביום שנקבע לפינוי המושכר, הנתבע יחד עם אביו ביקשו להחזיר את מפתחות הדירה לתובעת, וביקשו גם לקבל לידם שיקים שמסרו לה.  המשיבה סירבה להחזיר את השיקים והתפתח אירוע, שסופו היה שהנתבע 1  הגיש במשטרה תלונה נגד התובעת. התצהיר כולל כאמור, גם טענות אחרות, אבל בהיותן לא רלבנטיות לחלוטין - לא ראיתי מקום להתייחס אליהן.  גם לא סופק הסבר, כיצד זה, אם לשיטת הנתבעים היה מעמד של החזרת מפתחות ו"סגירת חשבון" - דווא באותו מעמד, בתום תקופת השכירות, דווקא אז, נמשך שיק הבטחון, הצופה כמובן פני עתיד.

            עיקרו של התצהיר הוא, איפוא, לא במה שיש בו, אלא דווקא  במה  שאין בו.

4.         אין זה מיותר לציין, שהתובעת נקטה נגד הנתבעים בהליך נוסף בבית משפט השלום באשדוד (תיק 161-06-10) שם היה מדובר תביעת פינוי. בעקבות תביעה זו, ניתן נגד הנתבעים צו לפינוי הדירה ביום 25.11.10.

 5.        בעקבות הגשת ההתנגדות - העניין הועבר לבירור בפני, והתנהל לא כתביעה שטרית, אלא הצדדים טענו טענות בקשר ל"עסקת היסוד" - חוזה השכירות.

6.         שטר הביטחון בהקשר לעניין דנא, בוודאי נעשה כדי להבטיח את קיום חיוביו של השוכר על פי חוזה השכירות (תשלום מלוא דמי השכירות,  פינוי המושכר במועד, או שיפוי המשכיר בגין נזק שנגרם למושכר). ככל שהשוכר (הנתבע) אינו עומד באחד מחיוביו, המשכיר רשאי לממש את השטר. 

            ראו: ע"א 582/87 קונפורטי נ' אברהם פד"י מב' (4), 120. וכן ראו: ע"א 421/74 שגן נ' מדר  פד"י  כט' (1), 445 שם נאמר כי:

            "שטר בטחון  ניתן בידי צד לחוזה, כדי שתהיה לו זכות תביעה מכח השטר בנפרד מזכות תביעה העומדת לו מכח החוזה, ובלי שיצטרך להוכיח זכות על פי החוזה"

            (בעמ' 446).

טענה של נתבע (כל נתבע), שאין הוא חייב לפרוע את השטר, מורכבת למעשה משתי טענות משנה: האחת - שחיובו על פי השטר, אינו מוחלט, אלא מותנה בקרותו של ארוע מסוים. השניה - שהתנאי לחבותו לא התקיים.

הדין קובע, כי עול ההוכחה ביחס לטענת המשנה הראשונה, חל על הנתבע. סעיף 20 (ג) לפקודת השטרות קובע, ש"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל, או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר" 

הפסיקה הוסיפה, שעל הנתבע להוכיח גם את טענת המשנה השניה - דהיינו, שהתנאי לא התקיים. ככלל, מדיניות הפסיקה בהקשר זה, היא להעביר את נטלי הראיה בתביעה השטרית, לשכמו של הנתבע.

ראו: ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים נ' מושב שאר ישוב פד"י לז' (3), 830.

למהותו של שטר בטחון ראו: ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות (א.ה) בע"מ נ' דוד אפל  פסק דינו  של השופט י. עמית מיום 04.07.10.

7.         המורם מהדברים שלעיל הוא, שעל הנתבעים היה הנטל להוכיח את שתי הטענות - (שכלל לא טענו) - בדבר קיומו של תנאי להפעלת השטר, כמו גם הטענה ולפיה התנאי לא התקיים. בנטל הזה הם לא עמדו. התוצאה היא אפוא, שמנקודת הראות של דיני השטרות - ידם של הנתבעים על התחתונה.

8.         (א)        כמו שציינתי לעיל, במסגרת ההליך שבפניי, התובעת זנחה את התביעה השטרית